שנים שאני נמשך אל קסמו של פסל “הניצחון המכונף”, הניצב במוזיאון הלוּבר בפריס

אל נייקי אלת הניצחון
ידו של המאסטרו היווני הקדמוני, הצליחה לעצב הרמוניה מושלמת בין יציבת גופה של נייקי לבין תנופת כנפיה, עד שתוקפת אותך תחושה חדה כי בתוך רגע קצר היא
תמריא ממקומה, ושום כוח לא יעמוד בדרכה
לא פחות מרתק מזה, הוא מראה גופה המפואר של האלה הצנועה הזו, הנרמז מבעד ללבושה הלח מרוחות הים, שעה שהן מפיחות חיים באריג בִּגדה

נדמה, כי ראשה וידיה החסרים – רק מעצימים את התחושות האלה

מוקסם אני מביט בפסל וכמעט מאליהם עולים בי ההרהורים: כיצד הייתה נייקי נוהגת, לו פייה ישישה הייתה מציעה לה שלוש משאלות קסם? האם הייתה מבקשת לפרוץ, לכמה דקות, מתוך שריון השיש בו היא כלואה כבר למעלה מאלפיים שנים? האם הייתה מבקשת לחלץ עצמותיה? לנוח, לישון, להתבגר, לחוות הריון ולידה? כיצד הייתה משילה את בגדיה? צנועה וביישנית, או דווקא במין פריצות שובבית, שאולי החביאה עמה כל השנים? האם הייתה רוצה, פעם אחת, לחשוף את הביריות המעטרות את רגליה הנחשקות? ומה הייתה מעדיפה ללבוש? האם הג’ינס שהייתה בוחרת היה נמוך גזרה? ואיזה סגנון ריקוד היה שובה היום את ליבה? כיצד הייתה נראית ישובה במשרד, או מנגבת את גופה לאחר רחצה במקלחת, או שקועה בהרהורים? האם, כאשר הייתה עורכת סיור ראשון במוזיאון הלוּבר, הייתה מקנאה בוונוס ממילוֹ, בת דורה, הניצבת מרחק מה ממקומה, וקהל מעריצים נלהב סובב אותה תדיר?

נייקי תמשיך, ככל הנראה, לעמוד על כנה ולפאר את משכנה, שהיא כל כך ראויה לו (או, מוטב לומר, שהוא ראוי לה), ואני, מרחוק, אמשיך לטוות את שאלותיי, ואנסה, ביראת כבוד, להעלותן במכחולי

FACING THE WINGED VICTORY STATUE

For many years now the charm of the “Winged Victory” statue entitled Nike of Samothrace that stands in the Louvre in Paris has captivated me.

The ancient Greek maestro has employed his hands most successfully to shape a perfect harmony between Nike’s posture and her wings’ momentum and it has been accomplished to such a degree that one is overcome by an acute feeling that Nike will take off imminently from her pedestal and no force exists to stop her in flight.

The magnificent sight of this humble goddess’ body is even more exciting as it may be discerned through her clinging garments, dampened by the sea breezes as they breathe new life into her robe’s fabric.

It seems that her missing head and arms only serve to intensify these sensations.

Standing there I am enthralled by the sight of the statue with thoughts racing through my mind virtually of their own accord: How would Nike react if an old fairy godmother were to grant her three magic wishes? Would she ask to break out of the marble sheath that has imprisoned her for over two thousand years, even if it were only for a few minutes? Would she request to stretch her legs for a while, or maybe she would prefer to rest, sleep, grow up and experience pregnancy and birth? How would she undress – modestly and coyly, or while displaying a sort of wild wantonness, which she might have kept concealed with her all these years? Would she like, just this once, to reveal the garters adorning her attractive legs? How would she dress – would she have chosen jeans with a low waistline? What modern dance style would be to her liking? What would she look like sitting there in the office, or drying her body after taking a shower, or just sitting there deep in her own thoughts? If during her first tour of the Louvre she spotted Venus de Milo, her cousin who stands just a short distance from her, surrounded continuously by an enthusiastic crowd of admirers, would she envy her?
However, it seems that Nike will continue to stand on her pedestal and adorn her sanctuary, which she so richly deserves (or perhaps it is preferable to say, it deserves her), and I, at a distance, will continue to raise more questions, while trying to use my limited powers, to express them with my brush.

1 2 3